הניקוי השלם - סדנאות ניקוי רעלים

3 שבועות של סדנה מושלמת בשיתוף "ברא צמחים"

קראו עוד...

טועמים את צמחי המרפא

טועמים את צמחי המרפא


טעם בשפה הסנסקריט הוא ה "ראסה". לראסה כמו למילים רבות בשפה עתיקה זו משמעיות רבות ומגוונות הבאות להעיד על האיכויות והתכונות. ראסה, מלבד טעם, משמעותה תמצית, מיצוי, מלודיה, ניסיון, הבנה עמוקה, התלהבות, רגש, פלסמה ואף המתכת כספית.
המשמעיות הרבות למונח זה מצביעות בברור על חשיבותו ומורכבותו של עניין הטעם.
בהרבליזם האיורוודי (נקרא "דרביה גונה" או איכויות החומר), הסיווג וההבנה של צמחי וחומרי המרפא ואף של המזונות השונים אינו על פי חומרים פעילים והרכב כימי, המלומדים האיורוודים בעבר הרחוק (יש אומרים 5000 שנה ואף יותר) היו בעלי יכולות אינטואיטיביות, נפשיות ואנרגטיות חדות וגבוהות ועל כן יכלו להבדיל בין הצמחים השונים ולסווג את יכולתם ותפקידם על פי הטעם. הטעם בכל האמור לסיווג צמחי המרפא אינו הקריטריון היחיד, צמחי מרפא איורוודים מסווגים על פי טעם ראשוני, טעם לאחר העיכול, הפוטנציאל האנרגטי (חם – קר), איכויות (יבש, לח, גס, מעודן, שומני וכו') ועל פי אינדיקציות (קארמה = פעולת הצמח), אך הטעם, ראסה משמש כראשון בתהליך הבנת הצמח ועל כן חשיבותו הרבה. חידוד חוש הטעם, הבנת הטעמים, איכויות הטעם והשפעתו של כל טעם הן נדבך חשוב בפרקטיקה של כל מטפל בצמחי מרפא!
באיורוודה מציינים שישה טעמים: מתוק, מלוח, חמוץ, חריף, מר, מכווץ (עפיץ). כל טעם נוצר משילוב מסוים של חמשת היסודות, אלמנטים (אדמה, מים, אש, אוויר, מרחב). מאחר וכל חומר וכל חי נוצר מחמשת יסודות בסיס אלו ביחס מסוים ושונה, על כן השוני באיכויות הצמחים והמזנות השונים. בכל צמח מרפא מצויים חמשת הטעמים, אך תמיד אחד או שניים יהיו דומיננטיים מכולם
בעוד שבתזונה איורוודית אנו מונחים להיזון מכל ששת הטעמים כארוחה מאוזנת ומספקת, כאשר באים לטפל בעזרת צמחי מרפא לכל טעם איכות ברורה ומיוחדת.
הבא ונציץ אל תוך עולם הטעמים:


המתוק – הוא הטעם הכבד ביותר והמזין ביותר. היסודות המשויכים למתוק הם האדמה והמים. מאדהור (המילה הסנסקריט למתוק) משמעה נעים, רך, יפה, מקובל, אוהב, חשוב להבין את המשמעויות השונות כי הן מסמלות את האיכויות השונות!. הטעם המתוק הינו מקרר, מביא לחות ושומניות. הטעם המתוק מגביר את התמצית החיונית של החיים (אוג'ס). כשצורכים את הטעם המתוק באופן מתון, הוא מזין לגוף ומקדם את צמיחת הרקמות (מזין את הפלאסמה, דם, שרירים ועצמות, מע' העצבים, ורקמת הרבייה). השימוש הנכון מעניק כוח ואריכות ימים. הוא מעורר את החושים, משפר את המראה של עור הפנים ומטפח את בריאות העור והשיער, וכן את איכות הקול. הטעם המתוק מחייה ומקל על תחושת הצמא ועל צרבות. מדובר בטעם מחזק ומייצב. על אף כל התכונות החיוביות הללו, צריכה מופרזת של הטעם המתוק עלולה לגרום להפרעות רבות. מאכלים מתוקים מגבירים את האדמה והמים בגוף, גורמים להגברה של ליחה, רעלים, גודש על המערכת המטבולית, שפעת, התקררות, גודש, כבדות, אובדן תיאבון, עצלות והשמנת יתר. הם גם עלולים לגרום להיווצרות של גודש לימפתי, גידולים, בצקת, סוכרת, פיטריות, קנדידה, מעבים את הדם ועוד... בעוד שכמות מדויקת של מתוק תעלה את אש העיכול (כמו גזרי עץ למדורה...) עודף יכבה את האש החיוניות ומפה ההשפעה על רמת האנרגיה בגוף. יש לציין שהטעם המתוק אינו סוכר פשוט אלא מתוק מעודן וטבעי כמו בפחמימות מלאות ודבש.
הטעם המתוק מספק את החושים, מרגיע את הנפש, נרווין, דמולצנטי, טוניק, אקספקטורנט, לאקסטיבי מעט, גלקטוגוג, אדפטוגן. ולראייה, הצמחים שהטעם המתוק דומיננטי כמו אשווגנדה (whitania somnifera) כאדפטוגן, טוניק, נרווין. יאשטי מאדהו (glycyrrhiza) כאדפטוגן, דמולצנט, נורווין, אקספקטורנט. מישרייה (fueniculum) גם הוא בעל טעם מתוק דומיננטי וככזה הוא גלקטוגוג, נרווין.
צמחים שאינם איורוודים קלאסיים בעלי טעם מתוק ניתן למצוא במשפחת האדפטוגנים, דמולצנטים וטוניק נרווין כמו משפחת הג'ינסנג, האסטרגלוס, אלתיה ואולומוס, קמומיל וקינמון
יפה לראות שילובים של הטעם המתוק עם טעמים אחרים כמו השילוב של המתוק עם החריף בג'ינג'ר ובכך מתאפשר איזון מושלם לחריפות!


החמוץ – אמלה בסנסקריט, משמע חומצי, אנרגתי, מעורר, מותסס. החמוץ משויך ליסודות אדמה ואש ועל כן הינו בעל איכויות מיוחדות, הוא נוזלי, קל, מחמם ושמנוני בטבעו. כשמשתמשים בו באופן מתון, הטעם החמוץ הוא מרענן וטעים, מעורר את התיאבון ואת הרִיור, משפר את פעולת העיכול, מעורר את האנרגיה בגוף, מזין את הלב ומחייה את הנשמה. החמוץ הינו סטימולנט כאשר במינון הנכון, מעלה מטבוליזם. הטעם החמוץ הינו סטומשיק ואורקסוגני, מגביר את יכולת העיכול במינון מדויק (אך בעודף עלול לכבות את אש העיכול), החמוץ הינו קרמינטיבי ואנטי ספזמוטי, דיורטי ולאקסטיבי. הטעם החמוץ מחדד ומעורר את המחשבה וההכרה (אך בעודף עלול החמוץ להביא לקנאה וביקורתיות, חמיצות פנים...).
כשצורכים את הטעם החמוץ בהגזמה, הוא עלול לגרום לצימאון, חומציות יתר, צרבת, הפרעות בעיכול, כיבים ורגישות בשיניים. הטעם החמוץ פועל כמתסיס, ועל כן הוא עלול להיות רעיל לדם ולגרום לבעיות עור כגון דלקות עור (דרמטיטיס), אקנה, גָרָב (אקזמה), סַפַחַת) פסוריאזיס). החום הנגרם על ידי החמיצות עלול לגרום ל-PH חומצי בגוף ולתחושת צריבה בגרון, בחזה, בלב, בשלפוחית השתן ובשופכה.
יש להשתמש בטעם החמוץ בקפידה ובדיוק (לטיפוס בעל יסוד אש מפותח בתוכו ללא לחות מספקת החמוץ יזיק בטווח ארוך), אין צמחי מרפא רבים בעלי טעם חמוץ דומיננטי, באיורודה הפופולארי בחמוצים הוא האמלקי (emblica off.) אשר מבטא את כל התכונות של החמוץ אשר הוזכרו אך תכונה מיוחדת שלו שהוא מקרר ואינו מחמם (טוב לזכור שיש יוצאים מן הכלל ורבים כאלו בכל האמור לצמחי מרפא ועל כן איכותם המיוחדת), וריק שמאלה (garcinia cambogia) הינו סטימולנט ומעלה את המטבוליזם של הגוף, מעורר אנרגיה ומרענן. הקרתגוס בצמחים המערביים הינו צמח בעל טעם חמוץ.
 

המלוח - מלח ים, מלח גבישי, מלח סלעים ואצת מים – כל אלה הם דוגמאות לטעם מלוח. המלוח מורכב מהיסודות אש ומים. התכונות האופייניות למלח הן חום, כבדות ושמנוניות. אם משתמשים בו במידה מתונה, הוא ממתן את יסודות האויר והמרחב אך יעלה את ה מים ואש בשימוש מופרז. בגלל גורם המים שלו, המלח משמש כלקסטיבי וכדיורטי, והודות לגורם האש שבו הוא מפחית עוויתות וכאבים במעי הגס. כשצורכים אותו במתינות, הוא מעודד צמיחה ושומר על איזון האלקטרוליטים במים. המלח גורם להפרשת רוק, משפר את טעם המזון ומסייע לעיכול, לספיגה ולסילוק הפסולת מן הגוף.
המלוח הוא קרמינטיבי, סטומשיק ואנטי ספזמוטי, דיאפורטי, אקספקטורנט, טוניק ומחזק, לקסטבי וכמות גדולה אמטי, המלוח הינו דמולצנטי ומרכך את הרקמות, סדדטיבי קל ומזין את רקמות הגוף. המלוח מרגיע את ההכרה, מביא סיפוק לחושים, ביטחון, אומץ, התלהבות, ועניין, יצירתיות ודמיון. המלוח שולט על מאזן המים בגוף ואחראי לפעולה תקינה של כליות.
צריכה עודפת של מלח בתזונה עלולה לגרום לרעלים ועודף צמיגיות בגוף. הדם הופך לצמיג ומעובה. מלח גורם ליתר לחץ דם ומזיק לעור. בעיות כגון תחושה של חום, עילפון, קמטים בעור והתקרחות עלולות להיגרם עקב העדפת יתר של הטעם המלוח. המלח עלול לגרום לעצירת מים בגוף ולבצקת. אובדן שיער לא סדיר, כיבים, הפרעות דימום, פריחה בעור וחומציות יתר – כל אלה עלולים להיגרם עקב צריכת יתר של מלוח.
כמעט ואין צמחים אשר להם טעם מלוח דומיננטי ולכן משתמשים באיורוודה במלחים (שישה סוגי מלחים עיקריים, בהם מלח ים וסלעים) הם פופולאריים בהכנות צמחיות שונות.
הסרפד ועלי שן הארי הינם בעלי טעם מלוח ועל כן פעולתם המשתנת.
 

החריף – באיורוודה בדומה למערב הטעם החריף או החם הינו בעל פוטנציאל משמעותי בעל האמור לצמחי מרפא, החריף מורכב מהיסודות אש ואוויר, טעם זה הוא קליל, מייבש ומחמם מטבעו. כשצורכים אותו במתינות, הוא משפר את העיכול והספיגה , מגביר מטבוליזם תאי וסירקולציה בגוף. טעם זה מטהר את מערות האף על ידי גירוי ההפרשות מן האף והדמעות מן העיניים. הטעם החריף משפר את מחזור הדם, מדלל קרישי דם, מסייע בסילוק חומרי פסולת ונלחם בחיידקים ובטפילים. הטעם החריף הינו סטמשיק ואורק סגני, קרמינטבי, אלטרטיבי, אנטי למינטיק, אקספקטורנט, אנטי קאגולנט, אנטי ספזמוטי, אנטי ספטי ואנטי בקטראלי.
השימוש בטעם החריף הינו נרחב (במיוחד בימנו כאשר המהירות והקלילות הן מצרף מבוקש...) מצד שני, צריכה מופרזת של צמחי מרפא חריפים ומזונות חריפים בתזונה היומיומית שלנו עלולה לגרום לתגובות שליליות. עודף החום והאש עלול ליבש ולגרום לדלדול ברקמות הגוף ולתקיעות בזרימת נוזלי הגוף ובזרימה המעודנת של אנרגיית החיים (יובש וקשיחות, כמו בצינור גומי מקטינים את יכולת התנועה...) תיתכן פגיעה הן בביציות והן בהפרשת הזרע, כלומר – תשישות מינית בקרב שני המינים. תגובות אפשריות אחרות הן צריבה, חנק, עילפון ועייפות, עם תחושה של חום וצימאון. על ידי החמרת האש והאוויר, תיתכן התפתחות של שִלשולים, צרבת ובחילה, סחרחורת, רעד, נדודי שינה, או כאבים בשרירי הרגליים. כיב קיבה, אסתמה (גנחת), דלקת המעי הגס ובעיות בעור – כל אלה עלולים אף הם להיגרם עקב עודף צריכה של מאכלים חריפים. דלקות כרוניות, רעילות של הכבד, התקרחות הן כתוצאה של עודף חריפות.
כך גם נפשית – רגשית, במינון נכון החריף מגביר את הבהירות ומחדד את התפיסה, מעורר וממריץ אך בעודף יביא קנאה וכעס, אלימות ושיפוט!
צמחי מרפא בעלי טעם חריף רבים הם ומגוונים חלקם בעלי טעם חריף חזק ביותר כמו הפלפלץ האדומה (capsicum) או טג'וואהה (זנטוקסילום), חרדל, קינמון, שום, חולינג'אן, אפדרה, ציפורן וישנם חריפים מתונים כמו משפחת השפתניים למינהם (בת קרונית, אזוב, רוזמרין...), אנג'ליקה, ג'ינג'ר, בזיל, כמון.
 

המר – הינו טעם פופלארי בתחום צמחי המרפא ותכונותיו מגוונות. במערב ישנו מדד מרירות ובאיורוודה מחלקים את המרירות על פי היסודות מהם מורכב הטעם (אוויר ומרחב) ועל כן טעם זה הינו הקליל, המעודן, והנייד ביותר. הטעם המריר הוא הטעם השכיח פחות בתזונה של האדם המערבי. טעם זה הוא קריר, ויבש מטבעו. הוא מפייס עודף אש ואדמה - מים. אומנם, הטעם המר אינו טעים כשלעצמו, אך הוא מדגיש את הטעמים האחרים.
באופן לא מפתיע, השימוש בטעם זה באיורוודה דומה מאד לשימוש המערבי, מדובר בטעם שפועל נגד חיידקים. הוא מקל על תחושת צריבה, גירוד, עילפון ואף בעיות חשוכות מרפא בעור. הטעם המריר מוריד חום גבוה ומיטיב עם העור והשרירים. במינון נמוך, טעם זה עשוי להקל על בעיה של גזים במערכת העיכול ולהיטיב עם העיכול. הטעם המריר מייבש את מערכות הגוף וגורם להפחתה של השומנים, מח העצם, השתן והגללים. הטעם המר הינו אנטי בקטראלי, אנטי דלקתי, אנטי פטרייתי, אלטרטיבי, כולוגוג וכולראטי, אנטי פיראטי, לקסטיבי, קרמינטיבי ואקספקטורנט, מנקה ומדלל דם.
בניגוד להרבליזם המערבי, האיור וודה מדגישה את הסכנה אשר בשימוש ממושך או עודף בטעם המר, מאחר וטעם זה מביא לתופעה של הפחתה בגוף ובכך להחלשה של הגוף ולדול הרקמות בטווח ארוך, להתשה של המערכות (עיכול, חיסון...), צריכה מוגזמת של הטעם המריר עלולה לדלדל את הפלסמה, הדם, השרירים, השומן, מח העצם ואף הזרע, ועל כן עלולה לגרום לתשישות מינית. יובש חמור וחִספוס, וכן רזון קיצוני ותשישות עלולים להיות התוצאה של הגזמה בצריכת הטעם המריר. לעתים התגובה עלולה להגיע לידי סחרחורת ועילפון. בטווח ארוך שימוש בטעם המר עלול להוביל לעתירות, חסימה בזרימת הפראנה, אנרגיית החיים החיונית בערותי הגוף, לכאב ראש, פגיעה במחזור האישה, הפחתה של יכולת מע' העיכול ועוד... על כן משנה זהירות בשימוש בטעם זה, יחד עם תכונותיו המרפאות הרבות הינו טומן סכנה בשימוש שאינו מושכל!
צמחים רבים בעלי טעם מר והשמישים בינהם כמו הדהרוהרידרה (ברבריס), קלמאגה (אנדוגראפיס), הרידרה (כורכום) ובהרבליזם המערבי צמחים כמו הסיליבום, סינרה ואכינצאה המבטאים היטב את התכונות השונות של הטעם המר.
 

העפיץ – הינו טעם מעניין ומשלב בתוכו ניגודיות פרקטית ביותר, מאחר ומשויך ליסודות אוויר ואדמה השונים מאד בתכונותיהם, משלב בתוכו העפיץ מחד את היכולות לעצור הפרשות ולייבש ומאידך את יכולות ההמרצה הרגעית (כיווץ), את הקלילות ואת הכבדות, הטעם העפיץ הוא מקרר, מייבש וכבד בד"כ, והוא גורם לתחושה של יובש וחנק בגרון. העפיץ מעודד ספיגה וממצק את הצואה (פועל בעיקר על המעי הגס), ממתן הפרשות (דימום ווסתי, שלשול, זיעה ושתן), עוצר דימומים, הוא מסייע לרפא כיבים ופצעים, ומעודד קרישה.
צריכה מופרזת עלולה לגרום ליובש בפה, קשיים בדיבור ועצירות, כמו גם נפיחות בבטן, התכווצויות של הלב וקיפאון במחזור הדם. טעם זה עלול להשפיע על הדחף המיני ולגרום לדלדול הזרע. בעיות נוספות שעלולות להיגרם הן רזון קיצוני, פרכוסים, אירוע מוחי והפרעות נוירולוגיות אחרות שמקורן בהתגברות של אדמה ואוויר בגוף.
צמחים בעלי טעם עפיץ הודות לכמות גבוהה של טאנינים, כמו כורכום וארג'ונה (terminalia arjuna), זרעי לוטוס, הידרסטיס, ילקוט הרועים, פיליפנדולה, הממליס, טריליום וג'וגלנס.
 

ולסיום – תורות הראסה, הטעמים הינה מורכבת ומעבר ליכולת מאמר קצר זה להעביר, היא כוללת עוד איברים ספציפיים המשויכים לכל טעם (כליות למלוח, מתוק לראות, המר לכבד, לטחול ולמעי הדק, החמוץ לראות ולכבד – כיס מרה...), הטעם משויך לשלבים שונים בעיכול, המתוק בתחילת העיכול והעפיץ בסופו ועוד...
אך בעיקר ברצוני להעביר את היכולת להשתהות רגע, לטעום את הצמח, להמתין עוד רגע ולהתבונן על השפעתו המעודנת על הגוף – נפש ובכך לחוות ולהפנים את יכולתו של הצמח להשפיע!
אז... צאו וטעמו. לבריאות!
ודבר נוסף: דרך איורוודית לשיפור חוש הטעם: גרגור של שמן שומשום או שמן חמניות (כבישה קרה ואורגני) בפה. קחו 20 מ"ל (2 כפות) של אחד השמנים ועם בוקר לאחר צחצוח השיניים, גרגרו היטב את השמן בפה, הימנעו מלבלוע, יש צורך להעבירו היטב בכל חלל הפה! לאחר כ 15 דק' אפשר לירוק את השמן החוצה ולשטוף במעט מים חמימים. התמדה בתרפיה זו מבטיחה שיפור מהיר ביכולות הטעם!!!