• igalkutin

חופש ועצמאות תזונתית

עודכן ב: אפר 21



תקופה זו, החל מחג הפסח ורעיון החופש שפסח מביא ועד לעצמאות, היא תקופה של אביב, לבלוב ופריחה ויציאה מתרדמת החורף אל התפתחות וביטוי עצמי כמו פרח באביב. תקופה זו מעלה בי תמיד את השאלה בה אני עוסק כל כך הרבה השנים – הפער בין הנחיות תזונתיות מבוססת מדע (מודרני או מדע מסורתי על פי רפואות עתיקות מן המזרח) לבין המודעות העצמית, קשיבות לגוף וחופש בחירה כערובה לבריאות מלאה.


במרפאה אני כל הזמן עסוק בלומר לאנשים מה לאכול וממה להימנע ותמיד אני מקדיש זמן להקשבה רגישה לתגובות הגוף, לחשקים ולהתנגדויות העולות מעיסוק במזון ואכילה – הן חשובות באותה מידה כמו "מזון בריא" או "לא בריא". לא קל לאנשים לעכל זאת, הרבה דורשים הנחיות בצורה של "שחור ולבן" - לא קל לפתח קשיבות לאכילה וליחסים עם אוכל. ואני תמיד מדגיש כי הם, אותם מטופלים ומטופלות, אותם א.נשים יודעים מה נכון לגופם יותר ממני ויותר מכל ספר או מחקר, כי זה הוא הגוף שמדבר, הגוף הפרטי ו"רק" צריך לפתח הקשבה רגישה – אבל זה לא קל כלל.


אני בד"כ שומע -

* "כל כך נמאס לי לדאוג לאוכל כל הזמן, אבל אני חושש ממה שיקרה אם לא אנסה לשלוט באופן פעיל במה שאני אוכל."

* "אני מרגיש מובס כל כך כשאני עולה על המשקל כל בוקר, ולמרות שאני עושה הכל נכון, המחט לא זזה."

* "אני חושב שאני מכור לאוכל. טוב לי כל היום ואני שולט בתזונה ואז, כשהלילה מגיע אני פשוט מאבד שליטה. אני לא יכול למנוע מעצמי לאכול את כל מה שיש בארון המטבח. "

* "אני פשוט לא יכול לסמוך על עצמי. אם אין לי חוקים, אני ארצה לאכול את כל הדברים הרעים. "


אלה ההצהרות שאני שומע מלקוחותיי על בסיס יומי. רבים מהם נמצאים במלחמה עם האוכל וגופם במשך זמן רב - שנים אם לא עשרות שנים. הם אנשים שחוו הצלחה רבה בתחומים רבים בחייהם ומשום מה פשוט "לא מצליחים לעשות את זה נכון" עם אוכל.


תרבות האוכל שיצרנו, מסובכת. מסובך מדי לכסות נושא זה במאמר אחד אבל די אם נאמר כי השילוב של שיווק מזון מפתה, במיוחד מאכלים טעימים המוצגים כמאכלים "רעים", עם ציפיות לא ריאליות שתמיד "נאכל בריא", נעמוד בפיתוי ונגביל את צריכתנו רק לדל קלוריות ו/או מזונות עשירים בחומרים מזינים - יוצרים חידה גדולה למוחנו. לא רק שאנחנו מוקפים במאכלים מפתים שאנחנו מאומנים להאמין שאסור לנו לאכול, אנחנו מנסים לנווט בסביבה הזו במצב של הגבלה, לרוב גם פיזית וגם פסיכולוגית. בנוסף, ישנו היום ידע רב כל כך על מה הוא מזון בריא או לא בריא על פי גישות שונות ולפעמים סותרות (טבעוני/בשרי/פליאו/קטגוני/פירותני/דל סוכר /עשיר בשומנים...) - זהו מתכון בטוח לתחושת חוסר שליטה סביב אוכל, התמכרות ו/או אשמה.


להלן כמה אמיתות לגבי כללי מזון ותזונה:

אנו מחונכים להיות אובססיביים לאוכל. כאשר אנו פועלים ממצב של הגבלה, המוח שלנו, המחווט לקיום והישרדות, מפעיל את מנגנוני ההישרדות המעודדים אותנו לחפש מזון. אוכל למעשה הופך מושך וטעים יותר, וזה חלק ממה שמקשה כל כך להתנגד או לשלוט בפיתויים. זה לא שאין לנו כוח רצון, זה שהביולוגיה חזקה בהרבה מכוח הרצון.


אנחנו זקוקים למזון כדי לשרוד ואם המוח שלנו מרגיש מחסור במזון, גם אם אנו לחלוטין מודעים לתזונה בריאה, הוא יגרום למצב של עיסוק ומחשבה על מזון מסויים עד שנאכל את אותו מזון. המחשבות האובססיביות שלנו לגבי אוכל הן למעשה גם מנגנון הישרדותי. ומכיוון שהניסיון אומר לנו - סביר להניח שמגבלה נוספת ממש מעבר לפינה... כמו במקרה של דיאטות כרוניות, המוח שלנו מעודד אותנו "להצטייד" בזמן שיש לנו את ההזדמנות. התוצאה היא בדרך כלל לאכול הרבה, כי שוב, זה קשור להישרדות. לפיכך, הפיתרון כאן אינו הגבלה רבה יותר, אלא למעשה הרשאה גדולה יותר לאכול – חופש.


חופש אינו התפרעות, חופש הוא היכולת להיות בעצמאות ואחריות מלאה לגופנו, לצרכינו וגם למזון אותו אנו צורכים. לא מגישה של הגבלה או מאבק עיקש אלא ממקום של קבלה (גם אם המזון שאנו צורכים אינו נחשב "בריא"), מקום של הקשבה לתגובות הגוף לאחר אכילה, למקום של הבנה רגשית למשמעות האוכל בחיינו.


אנחנו רוצים לאכול את הדברים "הרעים" יותר כשאנחנו מאמינים שזה אסור. זה המורד הפנימי שלנו (לכולנו יש אחד) שמנסה לשמור על האוטונומיה שלנו. כמו האמרה, פירות אסורים טעמם מתוק? זה נכון. אנו רוצים את הדברים שאנו תופסים שאיננו יכולים או צריכים. לכן, כאשר אנו מתייגים מזונות כ"רעים "ומנסים לגרש אותם מחיינו, הרצון שלנו לאכול אותם רק הולך וגדל. השלב הראשון הוא ניסוח מחדש של האופן בו אנו רואים אוכל ומתרחקים מהם ברמה המוסרית. השלב השני הוא שמזון אינו אסור.



אנו מוצאים את עצמנו פועלים בקיצוניות. כשאנחנו "שוברים את הכללים" והאשמה נכנסת, אנו נוטים לאמץ מנטליות של "מה לעזאזל" . שם אנו עוברים מקיצוניות אחת (הגבלה) לקיצוניות אחרת (עודף). כללי מזון מובילים לחשיבה בשחור-לבן, מה שמוביל להתנהגויות בשחור-לבן. מכאן נובעים לעתים קרובות אותם רגשות מחוץ לשליטה סביב האוכל. זו תגובה טבעית להגבלה ולא להתמכרות, אם כי היא בהחלט יכולה להרגיש ככה.


התוצאה היא לעתים קרובות חילוף חומרים איטי יותר. כשאנחנו "עושים הכל כמו שצריך" והמשקל לא זז, או אין שיפור במצב, ובכן זה גם המוח שלנו שאומר, "אה אוי, אני לא מקבל מספיק דלק כדי לקיים את החיים, טוב יותר להאט את חילוף החומרים ולהפסיק לבזבז כל כך הרבה אנרגיה." המציאות היא שיש לנו הרבה פחות שליטה על המשקל שלנו מכפי שהתרבות האובססיבית לדיאטה שלנו מנסה לגרום לנו להאמין. לכל גוף וגוף, טווח משקל ייחודי בו הוא באמת מעדיף להישאר ושם נמצא האיזון. הגוף לעתים עמיד מאוד לסטיות מהטווח הזה, במיוחד בכיוון כלפי מטה. לכן, אם המשקל אינו משתנה למרות הדיאטה המוגבלת בקלוריות שלכם, זה סימן טוב שגופכם נמצא במצב הישרדותי ועובד קשה כדי להגן עליכם, לא שאתם לא עובדים מספיק קשה.


הבעיה אינה אנחנו. זה לא חוסר כוח רצון. זה לא שלא אכפת לנו מהבריאות. זה שאנחנו מתוכנתים להישרדות (מה שנוכל לטעון שהוא ממש לא בעיה בכלל!). המוח שלנו מחויב מאוד להחזיק אותנו בחיים (תודה, מוח). וגם, דיאטות וכללי מזון נוקשים נתפסים כאיום להישרדות על ידי המוח שלנו. חוסר היכולת שלנו לעמוד בדיאטה או תוכנית תזונה והתנגדות גופנו לרדת במשקל היא עדות לכך שהמוח שלנו עושה את עבודתו.


כמובן שאפשר "לשבור" את התנגדות הגוף באמצעים רדיקלים וסגפניים – אבל זה ברור לכולנו כי זה לא יביא לשיפור בריאותי (אולי רגעי) ולא לבריאות נפשית ובעיקר לסבל. וברוב המקרים אחרי שנשחרר מעט את הכבלים גופינו ישאף לחזור במהרה למצב ההתחלתי בו הוא היה, כריבאונד לזמן המצוקה.


עצמאות באכילה, חופש בתזונה הוא בראש ובראשונה להפסיק את המאבק (כפי שתרבות הדיאטות מעודדת אותנו להאמין), לפתח קשיבות עדינה, לפתח אכילה קשובה מודעות לתגובות הגוף, לרצונות הגוף, לדפוסי האכילה – זו משימת חיים שאין לה סוף, הדרך היא ההצלחה!

67 צפיות0 תגובות